פסק דין
הצדדים ועיקרי הטענות
התובעות הגישו תביעה לתשלום סך של 10,673 ₪, בטענה כי הנתבעת גבתה מהתובעת 2 (להלן: "התובעת") גביית יתר, ולא אפשרה לה להתנתק מהשירות לאחר שפנתה בבקשה לעשות כן. מכתב התביעה עולה כי התובעת קיבלה מהנתבעת שירותי אינטרנט. בסוף אוקטובר 2011 ביקשה להתנתק משירותי האינטרנט של הנתבעת. הנתבעת לא הפסיקה את השירות ואת החיוב. לאחר שביקשה להתנתק כאמור, הסתבר לתובעת כי חויבה בסכומים אשר לא הוסכם לגביהם בינה לבין הנתבעת. הנתבעת טענה כי לתובעת חוב, הכולל בין היתר חוב עבור שיחות טלפון אשר בוצעו לסומליה. לדבריה נאמר לה שכפי הנראה ביקשה להתחבר לפרסומות באינטרנט.
לטענת התובעת מעולם לא הרשתה לנתבעת לחייב אותה בסכום נוסף מעבר ל-70 ₪.
התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בפיצוי לדוגמא בסך של 10,000 ₪, בהחזר החיובים שנעשו שלא כדין, בסך של 673 ₪, אותם שילמה, עבור החודשים יוני עד אוגוסט, על מנת להימנע מחיובים מיותרים, וכן לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין חיובה לאחר שביקשה להתנתק מהשירות, באוקטובר 2011.
התובעת צירפה לתיק בית המשפט תמלילים מהם עולה כי התובעת אכן התקשרה ביום 1.1.11 בבקשה להתנתק מהשירות. מתמליל השיחה עולה כי הוסבר לה שיהא עליה לשלם את יתרת התשלומים עד לתום תקופת התחייבות. התובעת עצמה לא התייחסה בשיחה לשאלת היתרה, כך שקשה לדעת האם הדברים נאמרו לה והיא ביקשה שהות לחשוב, או שעמדה על הניתוק משירותי האינטרנט.
בכתב ההגנה נטען כי התובעת התחייבה לשלם עבור שירותי האינטרנט במשך 18 חודשים. לכתב ההגנה צורף מכתב, אשר נשלח ע"י הנתבעת לתובעת, ממנו עולה כי השירות ניתן למשך 18 חודשים, וכי הפסקת ההתקשרות תחייב תשלום הסכום שנותר עד לתום תקופת ההתקשרות.
עוד נטען כי החיוב העודף הינו בגין שיחות, שבוצעו על ידי התובעת באמצעות מכשיר הטלפון שלה.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, בנספחים שצורפו אליהם ובמסמכים שצורפו לתיק בית המשפט הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל אם כי בחלקה.
לא מצאתי מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין אי ביטול העסקה, לאחר שביקשה התובעת לעשות כן ביום 1.11.11.
סע' 31 א (ב) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 מאפשר הטלת פיצוי לדוגמה כאשר הלקוח פנה בכתב בבקשה לביטול העסקה. התובעת לא פנתה בכתב בבקשה להתנתק מהשירות, ולכן צודקת הנתבעת כי לא ניתן לחייבה בתשלום פיצוי לדוגמה.
אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה לא הייתה היא רשאית לנתק את חבילת הגלישה של התובעת, שכן אני מאמינה לתובעת שפנתה בבקשה להתנתק מהשירות, טענה המוצאת חיזוק בתמליל שצורף על ידי התובעת לתיק בית המשפט. סע' 13 ד' (א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 מאפשר מתן הודעת ביטול טלפונית, ואינו מחייב כי פניה לביטולה של עסקה מתמשכת תהיה בכתב. לאחר שביקשה התובעת לבטל את חבילת הגלישה, היה על הנתבעת לפעול בהתאם.
התובעת לא התייחסה בכתב התביעה לתשלומים שבוצעו על ידה לאחר נובמבר, דהיינו, לאחר שהודיעה כי היא מבקשת להתנתק מהשירות, כך שלא הונחה בפני כל ראיה, לפיה חויבה התובעת ביתר. בנסיבות אלה לא מצאתי לדון בשאלה האם התנאי, לפיו במידה ותבוטל העסקה, תחויב התובעת במלוא הסכום, מרוקן מתוכן את זכותו של הצרכן לבטל את העיסקה המתמשכת.
באשר לעתירתה של התובעת לפיצוי בגין חיובה באמצעות כרטיס האשראי, עבור שיחות שבוצעו באמצעות הטלפון הנייד וקו טלפון הבזק של התובעת – הריני סבורה כי הנתבעת עשתה שימוש שלא כדין בפרטי כרטיס האשראי, אשר ניתנו לה על ידי התובעת.
מסיבות השמורות עמה, לא צירפה הנתבעת את ההסכם, בינה לבין התובעת, לכתב ההגנה. ממכתבה של הנתבעת אל התובעת עולה כי ההסכם לא צורף למכתב, וכך גם לא המסמך אשר נשלח לחברת האשראי, המעיד על העסקה.
מהמכתב שצורף לכתב ההגנה, עולה בבירור כי ההסכם בין התובעת לנתבעת התייחס לשירותי אינטרנט בלבד.
לטענת הנתבעת זכאית היא לתשלום בגין שיחות טלפון שבוצעו על ידי התובעת לחו"ל, באמצעות קו הבזק הנייח, שבביתה, ובאמצעות הטלפון הנייד. אף אם זכאית הנתבעת לתשלום, בהתאם לרשיון הכללי למתן שירותי בזק בין לאומיים, מכוח חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, הרי שלא הייתה היא רשאית לחייב את כרטיס האשראי של התובעת, אשר פרטיו נמסרו לצורך חיוב בגין שירותי האינטרנט.
מהעתק החשבון לחודש יוני 2011, אשר צורף לכתב ההגנה עולה כי הוא מתייחס לקו טלפון נייח ולקו טלפון נייד.
הנתבעת לא צירפה כל הסכם בינה לבין התובעת, לפיו רשאית היא לגבות באמצעות כרטיס האשראי תשלומים עבור שיחות לחו"ל, שנעשו באמצעות מכשיר טלפון. מהמסמכים אשר צורפו לתיק בית המשפט עולה כי בין התובעת לנתבעת נקשר הסכם המתייחס לשירותי האינטרנט בלבד.